<h1>ספר תורת האדם להרמב"ן ענין הקבורה</h1>
<h2>דף ח:</h2>
במסכת משקין בפ"ק מתניתין אין חופרין כוכין וקברות במועד אבל מחנכין את הכוכין ועושין נברכת במועד וארון עם המת בחצר ר' יהודה אוסר אלא א"כ יש עמו נסרים. מאי כוכין ומאי קברות, אמר רב יהודה כוכין בחפירה וקברות בבנין, אבל מחנכין את הכוכין כיצד מחנכין אמר רב יהודה שאם היה ארוך מקצרו, במתניתא תנא מאריך בו ומרחיב בו. ועושין נברכת במועד מאי נברכת אמר רב יהודה בקיע, והתניא הנברכת והבקיע אמר אביי ואי תימא רב כהנא גוהה ובר גוהה. וארון עם המת בחצר תנינא להא דת"ר עושין כל צרכי המת גוזזין לו שערו ומכבסין לו כסותו ועושין לו ארון מנסרים המנוסרין מערב יום טוב, רשב"ג אומר אף מביא נסרים ומנסרן בצינעא בתוך ביתו. ע"כ גמרא. והראשונים ז"ל שאלו האיך שנינו אין חופרין כוכין וקברות במועד והרי אפילו ביו"ט שני אמרינן יתעסקו בו ישראל וכ"ש בחולו של מועד, ורש"י ז"ל מפרש דהתם בכגון טלטול ושאר מלאכות שאין בהן טורח, לכבסו ולגוז שערו כדאמרינן (ביצה ו' א') למיגד ליה גלימא ולמיגז ליה אסא אבל חפירה דאית בה טירחא לא, ואחרים אמרו חולו של מועד דאורייתא כדאיתא בפרק מי שהפך (י"א ב') וכן בפרק בתרא דחגיגה (י"ח א'), והחמירו במלאכה של טורח אע"פ שצרכי המת הוא, והקילו יותר ביו"ט שני של עצרת וי"ט האחרון של פסח ושבחג שהוא מדבריהם ועשאוהו כחול גמור לגבי מת.
ובהלכות רבינו הגדול ז"ל מפרש אין חופרין כוכין וקברות לצורך מתים שימותו, הא בשכבר מת מותר לחפור לו קבר. והקשו עליו וכי היכן מצינו שהותרה מלאכה שלא לצורך המועד שהוצרך לשנות בכאן אין חופרין. וזו קושיא משובשת דודאי כיון שהתירו בה סוף מלאכה דקתני אבל מחנכין מאריך ומרחיב על כרחנו צריך הוא לשנות שלא יתחיל בה. אבל הקושיא והתימה למה התירו להאריך ולהרחיב בו שלא לצורך המועד.
וזו השאלה שאל הראב"ד ז"ל, ולפיכך פי' מסתברא לקבור בהן במועד קאמר, ואפילו הכי אין חופרין בתחלה, שהכוכין יש בהן טורח אומניות שהן בחלל הסלע והקברות בבנין, וטירחא זו אסור במועד מ"ט משום דאיפשר ליה בנברכת והוא הנקע שהוא כעין קברות שלנו. ובירושלמי [מו"ק פ"א ה"ו] עושין נברכת במועד זהו הבקוע וכל שהוא תושב נקרא בקוע, פירוש זה הבקוע אין עושין אותו לקבר עולם אלא לשעה לגר ולתושב, והוא אותן המהמורות שאמרו בירושלמי שכתבנו למעלה, שמניחין את המת לשם עד שיתעכל הבשר ואח"כ מלקטין את העצמות ומעלין אותם לארץ ישראל או אצל קברות אבותיו, וזה שמת במועד נותנין אותו באותן המהמורות עד לאחר המועד שחופרים לו כוך או בונין לו קבר לפי כבודו. אלו דברי הרב ז"ל.
גם זה הפירוש אינו נכון ומחוור, לפי שהמהמורות הללו הנזכרות בירושלמי חפירה גדולה הן כענין שנאמר (תהלים ק"מ) באש יפילם במהמורות בל יקומו, ואם הן הותרו אף הכוכין מותרין, ועוד בראשונה שהיו נוהגין בהן לא היו עושין כוכין, שהכוכין לפי מדתו של אדם הן ליקבר בהן אדם שלם כמו ששנינו (ב"ב ק' ב') בהלכות כוכין, והנוהגין במהמורות לא היו נוהגין בכוכין אלא במהמורות הללו בהן קורין עד שיתעכל הבשר ונותנין אותם בארונות כמו שהוזכר בירושלמי, ואם כשמת במועד קוברים אותם לפי שעה במהמורות על מנת לפנותן לאחר המועד הרי זה גנאי גדול למתים ואסור לעשות כן. והתם גבי הרוגי ב"ד מקשינן למה לי נתעכל הבשר ומתרצינן משום דלא אפשר. אבל יצטרך הרב ז"ל לומר שהמתים במועד יקברו אותם במהמורות הללו עד שיתעכל הבשר ויתנו אותם בארונים או שיקברו אותם בתוך הנברכת בארון, ולאחר המועד יפנו אותם לקבר מכובד שלהם, ואם נשאל למה הותר הארון עם המת בחצר יותר מן הקבר והכוך יאמר הרב ז"ל שזו טרחא גדולה הימנה, ויתיר הרב ז"ל קברות שלנו בחפירה שאינה אומנות גדולה.
וכשעיינתי בהלכות מועד לא מצאתי בדברים שהם לצורך המועד חילוק בין מלאכה של טורח למלאכה שאין בה טורח גדול, כדאמרינן מדלין מים לירקות לאכלן וקוצר ומעמר וטוחן ודש ואפי' בפרות במספיק לרבים, ולא שנינו חילוק זה אלא בדבר האבד בלבד, וכאן בקברות וכוכין אם צורך המועד הן יהא הכל מותר ואם אינו צורך המועד יהא הכל אסור, שאין לקבורת המתים ענין בדבר האבד, ועוד שכל חפירה טורח גדול הוא ונאסרה באמת המים ובאוגיות של גפנים ובחפירת בורות של יחיד, ולמה יתיר הרב ז"ל הנברכת הזו ויאסור הכוך והקבר.
אבל הדרך הנכון במשנה זו מה שאמרו בהלכות דלצורך מתים שימותו קאמר. וכשתאמר למה מאריך ומרחיב בהן, אני אומר לפי שהכוכין והקברות צורך הרבים הן, רבים שתו ורבים ישתו (כתובות ח' ב'). וכן הדין בצרכי הרבים שלא לצורך המועד דאסור לעשותן בתחלה, אבל מתקנין אותן כדתניא (מ"ק ה' א') אין חופרין בורות שיחין ומערות של רבים אבל חוטטין אותן ומוקמי' לה בגמרא בשלא לצורך המועד אלא כדי שיהו מצויין להן לאחר המועד לכשיצטרכו להם, וכן בכוכין וקברות צריך למיתני בהו אין חופרין ומותר לחנכן וכ"ש הוא שמא יצטרכו להן במועד, דחינוך בהן היינו דומיא דחטיטא בבורות, ובו בלשון היא שנויה בתוספתא אין חופרין בורות שיחין ומערות במועד אבל מחנכין ומתקנין אותן, והיינו בשאין הרבים צריכין להם במועד כדמוקמינן בגמרא.
ואם תשאל אלא הא דת"ר עושין כל צרכי המת במועד גוזזין לו שערו ומכבסין לו כסותו ועושין לו ארון מנסרים המנוסרים מערב יו"ט רשב"ג אומר אף מביא נסרים ומנסרן בצינעא בתוך ביתו, למה לא שנו חפירת הקבר והכוך למת דצרכי המת הן, זו אינה שאלה שלענין הדין לא הוצרך לשנותן שהדבר פשוט הוא לכל דקבר ודאי עושין לו, וכי יהא מושלך לכלבים ויעבור עליו בלאו להלין אותו, אבל גזיזת שער וכביסת כסות שנו כאן לפי שהן צרכי כבוד לו. וא"ת כיון ששנו כל צרכי המת לכלול בהדייהו קברות, אף בלשון הזה אין קברות בכלל, אינו נקרא צרכי המת אלא צרכי כבודו כענין ששנו בשבת (קנ"א א') עושין כל צרכי המת סכין ומדיחין אותו כו', ואלו כולן אינן מעכבין בקבורה ואעפ"כ התירו אותן, אבל קבורה עצמה אינה בכלל צרכי המת ולא בא לשנותה בכאן, וכששנו ועושין לו ארון מילתא באנפי נפשיה קתני לה, ופלוגתא דרשב"ג ורבנן אתינן למיתני, והיא נמי רבותא היא לפי שהארון עצמו אינו מעכב בקבורה אבל חפירת כוך וקבר שלו לא הוצרך לומר דודאי קוברין אותו. וזה שהצריכו לעשות הארון בצינעא עם המת בחצר שלא יאמרו להניח מעות הוא עושה אותו, דסתם ארון לאו למת קאי, אבל בקברות וכוכין לא בעינן עם המת בבית הקברות, דכיון דלמתים הוא אין תולין אותן במניחין לאחר המועד וליכא למיחש לחשדא. ובירושלמי [מו"ק פ"א ה"ו] וארון עם המת בחצר, הדא דתימר במת שאינו מפורסם אבל במת שהוא מפורסם עושין לו ארון אפילו בשוק. כך דמך ר' חנינא חבריהון דרבנין עבדין ליה ארונא בשוקא, הכל מודים שלא יקוץ ארזים ודכותה שלא יחצוב אבנים, היו חצובות בפלוגתא דר' יהודה ורבנן. וכיון שהתירו להביא עצים ולנסרן ולעשות ארון למת אין לך מלאכת אומן וטורח יותר מזה, ואין בנין הקברות חמור יותר ממלאכות הללו בשום ענין.
ואם תשאל כיון שעשינו צורך המת בקבורה כצורך המועד, למה אמרו שלא יקוץ ארזים והתניא (מ"ק י"ב ב') קוצצים עצים במועד לצורך המועד, יש לומר לא אסרו אלא מפני חשד דכיון שהן מלאכות הרחוקות מעשיית הארון עצמו אינו ניכר שהוא עושה למת, ולא אורח ארעא לקוץ ארזים לאחר מיתת המת ולנסרן ולעשות מהן ארון למת. תדע דקאמר ת"ק ועושים לו ארון מנסרים המנוסרין מעיו"ט וא"ל רשב"ג אף מביא עצים ומנסרן בצינעא בתוך ביתו, החמיר בנסירה זו לעשותה בצינעא בתוך הבית שלא במקום רואין ולא עם המת בחצר שלא יבא הדבר לידי חשד, ודכוותה לחצוב אבנים אסור מפני מראית העין, דמי איכא דוכתא דרמי מיתא וחצבי אבנים וחולקין אותן אחת לשלש ואחת לארבע ומסתתין אותן ואח"כ בונין לו קבר כדרך שנוהגין בחול עם המתים, בקבורה התירו, אבל לרבות מלאכות יותר מדרך קבורתן בחול אסור.
וסמך וראיה מצאתי לדברי בירושלמי [מו"ק פ"א ה"א], בית עלמא דבר מקטיא איתפחת במועדא, רב הונא סבר מימר שרי מן הדא ועושין כל צרכי הרבים, א"ל ר' מונא לא תני שמואל אלא להיות שפין את סדקיהן וחוטטין אותן וגרפין לון, כדתנינן תמן (מקואות פ"ד) החוטט בצינור כדי לקבל צרורות, ופירושו בית הקברות של אותו אדם ששמו בר מקטיא נפחת שנפחתה מערה שלו שהכוכין בה, והיה רב הונא סבור להתיר לתקנה לפי שהיה צרכי הרבים אע"פ שאינו צורך המועד, ואע"ג דאין חופרין כוכין וקברות שלא לצורך המועד התם תחלת מלאכה היא אבל מערה זו שנפתחה תיקון מקולקלת היא והיה רב הונא סבור להתיר בכל ענין, כדתנן ומתקנין את קלקולי המים כו', וא"ל ר' מונא דלא תני שמואל בצרכי הרבים שאינן לצורך המועד אלא להיות שפין סדקיהן ולחטוט ולגרוף אותן אבל חפירה לא, ומלאכת מערה זו מלאכה גמורה של אומן וטורח היא שהיה צריך בנין בכותל המערה ואסור. וזה מפורש כמו שכתבנו שבית הקברות אפילו של בני משפחה מצרכי הרבים הוא, וכ"ש בית הקברות של כרכין דשל כל העולם כולו הן, והלכך שלא לצורך המועד תחלת מלאכה אסורה בהן ותיקון מותר דהיינו חינוך. ונתבררו דברינו בירור נכון כדעת רבינו הגדול ז"ל, וכן כתב רבי' חננאל וכן הרב ר' יצחק בן גיאת ז"ל, וכן לשון המשנה מוכיח דהוה ליה למיתני אין חופרין כוך וקבר למת במועד כדתניא החופר כוך למת פטור מק"ש, ואתמר האורג בגד למת.
ולענין נברכת ששנינו במשנה זו ועושין נברכת במועד, ראיתי לראשונים שהיא נברכת הכובסין המוזכרת בפרק לא יחפור (ב"ב י"ט א'), וגוהה ובר גוהה היא הנברכת הקטנה שבצד הגדולה שמכניסין מים בגדולה ומכבסין בקטנה, והוא מה שאמרו שם לא שנו אלא מן המחמצן אבל מן המנדיאן ארבע אמות, ופירוש בקיע אבן של כובסין. וכ"כ רבי' חננאל ז"ל. וכן זו הברייתא שהביאו כאן בגמ', שם בפ' לא יחפור היא שנויה בתוספתא הנברכת והבקיע, ולפי דבריהם התירו הנברכת לכבס בה לצורך המועד כלי פשתן ומי שאין לו אלא חלוק אחד וכל אותן שאמרו מכבסין במועד. ואין דבריהם מחוורין אצלי, שזו המלאכה אינה לצורך המועד שנתיר לעשות מקום המחמצן והמנדיאן, ואפשר לכבס בלא שתי הבריכות הללו, ולא התירו מלאכה ובנין קבוע כדי שיעשו בהן מלאכה שצריכה קצת למועד וכ"ש במקום שאפשר, ועוד שלא קראוה במשנתנו נברכת הכובסין כמו ששנויה בפ' לא יחפור, וכאן תמהו בגמ' ושאלו מאי נברכת ושם לא שאלו ולא פירשו דנברכת הכובסין דבר פשוט ומפורש הוא. ועוד ענין המשנה מלמד שהיא מצרכי קבורה של מתים דקתני לה בהיתר חינוך הכוכין ועשיית ארון עם המת.
ברם נראין דברי ה"ר אברהם ב"ר דוד ז"ל שפירש שהיא חפירה של קבר, אלא שהוא ז"ל מפני שראה בירושלמי [מו"ק פ"א ה"ו] כל שהוא תושב נקרא בקיע, אמר שהוא קבר שעושים לגר תושב עד שיעלו אותו למקום אבותיו. ולי נראה שאינו אלא תוספת שמוסיפין על הקבר כשהוא קטן בבנין, דמתני' רישא קתני איסורא בתרווייהו בהתחלת מלאכה, אין חופרין כוכין וקברות, וסיפא קתני התירא בתיקון מלאכה, אבל מחנכין את הכוכין, ואמאי לא קתני התירא בקברות בחינוך בתוספת, היאך אפשר שלא יהא בהן תיקון כעין חינוך להוסיף בהן חוליא אחת בחפירה או דימוס אחד בבנין, אלא במקום חינוך הקברות קתני מתניתין הנברכת הזאת, שכן דרך הקברות חופרין חפירה גדולה עמוקה ורחבה בקרקע ובונין לו כותלי בנין, כדתנינן בכל מקום חפירה בקברות, עשו לו ארון חפרו לו את הקבר, ותניא החופר קבר למת, וכאן אמרו אין חופרין כוכין וקברות. אבל מה שאמרו קברות בבנין כלומר שעושין לו כותלי בנין ופעמים שמגביהין הכותלים מעל הארץ הרבה והוא נפש הקבר האמור בכל מקום, וכשהקבר אינו עמוק כל צרכו מוסיפין לו נברכת שהיא בקיעה באמצע הקבר כפי מדתו של אדם ונותנין אבנים תלושות סביב אותו הנקע כעין כותלי הקבר שלא יפחת הנקע ויפלו כותלי הקרקע על המת, ונותנין המת בתוך אותו נקע, ובר גוהה הוא נקע אחר קטן ממנו כעין חריץ ובן חריץ, ואפשר שהיו עושין אותו מן הצד לנסרים של גולל ודופק וכיוצא בזה. והתירו במשנתנו הנקע הזה כעין חינוך ואע"פ שהוא מעשה ובנין בפני עצמו. ומה שאמרו בירושלמי כל שהוא תושב נקרא בקיע, וכל שהוא מוסף על דבר ומיטלטל הימנו נקרא להם תושב, וכן אמרו שם בירושלמי בפרק במה אשה [שבת פ"ו ה"ה] לגבי פאה נכרית א"ר אבהו כל שהוא תושב בשער נקרא פאה, ושנינו בתוספתא שביעית [פ"ג ה"ב] אבנים תושבות המחרישה מזעזעתן.
נמצא פירוש המשנה הזו נכון ומחוור, אין חופרין כוכין וקברות במועד כדרך העושין בבית הקברות שחופרין בהן כוכין וקברות הרבה לצורך מתים שימותו ואע"פ שהוא צורך הרבים ושמא יצטרכו להם במועד אסור. אבל מחנכין את הכוכין לקצר ולהאריך ולהרחיב בהן, ועושין נברכת בקברות במועד, והוא הדין לחינוך קברות להאריך ולהרחיב אלא מלתא באנפי נפשה קתני נברכת ורבותא היא טפי, ועושין אפילו ארון למי שכבר מת והוא עמו בחצר ואע"פ שאינו מעכב בקבורה כיון שכבר מת עושין לו כל צרכיו ור' יהודה אוסר אא"כ יש עמו נסרים מפני הטעם שפירשנו למעלה. וליתא לדר' יהודה דיחידאה הוא וסתם מתני' כרשב"ג דברייתא, וקיי"ל סתם במתני' ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם.
<h2>דף יז.</h2>
והתם תנן (סנהדרין מ"ז א') אין קוברין אותן להרוגי בית דין בקברות אבותיהן אלא שתי קברות מתקינין להן אחת לנסקלין ולנשרפין ואחת לנהרגין ולנחנקין, ואמרינן בגמרא וכל כך למה לפי שאין קוברין רשע אצל צדיק דאמר ר' חמא בר' חנינא מנין שאין קוברין רשע אצל צדיק שנאמר ויהי הם קוברים איש והנה ראו את הגדוד וישליכו את האיש בקבר אלישע ויחי ויקם על רגליו, וכשם שאין קוברין רשע אצל צדיק כך אין קוברין רשע גמור אצל רשע קל, וכן צדיק וכשר בינוני אין קוברין אותו אצל חסיד גמור ומופלג, דאמרינן (מ"ק כ"ה א') כי נח נפשיה דרב הונא ואסקוהו לארץ ישראל אמרו היכא נינחיה נינחיה גבי ר' חייא דרב הונא ריבץ תורה בישראל ור"ח ריבץ תורה בישראל, ובההוא צורבא מרבנן אמרינן (שם י"ז א') עיילוהו למערתא דחסידי ולא קבלוהו למערה דדייני וקבלוהו דעביד כרבי אלעאי וכו'.
<h2>דף כה.</h2>
והתם תנן (סנהדרין מ"ז א') אין קוברין אותן להרוגי בית דין בקברות אבותיהן אלא שתי קברות מתקינין להן אחת לנסקלין ולנשרפין ואחת לנהרגין ולנחנקין, ואמרינן בגמרא וכל כך למה לפי שאין קוברין רשע אצל צדיק דאמר ר' חמא בר' חנינא מנין שאין קוברין רשע אצל צדיק שנאמר ויהי הם קוברים איש והנה ראו את הגדוד וישליכו את האיש בקבר אלישע ויחי ויקם על רגליו, וכשם שאין קוברין רשע אצל צדיק כך אין קוברין רשע גמור אצל רשע קל, וכן צדיק וכשר בינוני אין קוברין אותו אצל חסיד גמור ומופלג, דאמרינן כי נח נפשיה דרב הונא ואסקוהו לארץ ישראל אמרו היכא נינחיה נינחיה גבי ר' חייא דרב הונא ריבץ תורה בישראל ור"ח ריבץ תורה בישראל, ובההוא צורבא מרבנן אמרינן (שם י"ז א') עיילוהו למערתא דחסידי ולא קבלוהו למערה דדייני וקבלוהו דעביד כרבי אלעאי וכו'.
